מבחינת הרכבן, מוגדרות כיתות הלימוד במערכת החינוך הישראלית ככיתות הטרוגניות, מה שאומר, כי כל אחד מכם, המורים והמחנכים בישראל, חווה לא מעט פעמים את ההתמודדות עם מגוון רחב של תלמידים בכל כיתה שאליה אתם נכנסים. אולם, על אף שאין ספק, כי עם כל כמה שהמגוון הרחב תורם לחשיפה המגוונת ומעודד את הכרת השונה, הוא אף מכריח אותנו, אנשי החינוך, לשבור את דפוסי החשיבה המסורתית של ההוראה הפרונטאלית המסורתית, ולעבור תהליך שבסופו כל תלמיד בכיתה יקבל את המידע כשהוא מונגש ומתאים לרמתו ולהעדפותיו-הוא.
ההוראה הפרונטאלית – מחוץ למשחק, הלמידה הדיפרנציאלית – במרכזו
מה, בעצם, כל כך "רע" בגישת הלימוד המסורתית?
שיטת ההוראה המסורתית, הפרונטאלית, שבה המורה ניצב ליד הלוח בקדמת הכיתה ו"מרצה" לתלמידים, איפשרה למורים ללמד, בפועל ובאופן יעיל, בהערכה גסה, רק את מחצית התלמידים בכיתה. שאר התלמידים, אלה שלא הפיקו כל תועלת משיעור, התחלקו לשני סוגים עיקריים – חלק איבדו עניין בשלב מוקדם בשיעור, כשהבינו את החומר כבר ברבע השעה הראשונה שלו, ואילו החלק האחר – אמנם לא הבין את החומר בתחילת השיעור (וגם לא במהלכו), אבל איבד עניין בחומר הנלמד מסיבות אחרות. כתוצאה מכך, הכיתות בעת למידה כזו מלאות היו, מצד אחד, בתלמידים, שאמנם ישבו בשקט ולא הפריעו, אבל לא היו מחוברים למתרחש בכיתה ולחומר הנלמד, ומצד שני – בתלמידים שאף הם איבדו עניין בשיעור, אבל הם, בניגוד לתלמידים מהסוג הראשון שהזכרנו, לא היו מסוגלים לשבת בשקט בכיתה במהלך השיעור ששיעמם אותם, ולכן, הפריעו גם למחצית הכיתה שכן התעניינה בשיעור. וכך, נוצר מצב של Lose-Lose, הן, לתלמידים בכיתה (הלומדים וגם אלה שלא), והן למורה (אשר מן הסתם, לא הגיע/ה למקצוע ההוראה על מנת לגרום לתלמידים להתייאש מהשיעורים הנלמדים ומהמערכת החינוכית). משום כך, בשנים האחרונות התעורר הצורך בתכנון מחדש ובחשיבה על חלופות מתאימות שתחלפנה את שיטת הוראה זו, דרכים שתוכלנה להניע את התלמידים ולהפכם לשותפים מלאים בלימודיהם וברכישת השכלתם.
הצורך במתן מענה ייחודי וב"הגעה" לכל אחד מהתלמידים שבכיתה, הכניס את המושג הוראה דיפרנציאלית (מבדלת) ללקסיקון שלנו, כמו גם למערכת החינוך שלנו. יתרה מכך, ההוראה הדיפרנציאלית מכוונת, מראש, לא רק להיות מותאמת לצרכיו של התלמיד הפרטני, אלא שהיא גם מכוונת להעדפות הלמידה שלו, תוך העברת הבחירה הנוגעת לדרך הלימוד העדיפה עליו – לידיו.
מהם עקרונותיה של ההוראה הדיפרנציאלית?
העיקרון המרכזי המאפיין את ההוראה הדיפרנציאלית הוא הצורך בזיהוי צרכיהם הייחודיים של כלל הלומדים בכיתה וההתייחסות לידע הקודם הנדרש להם לצורך למידה חדשה על מנת לספק להם את הנדרש הפרטני להם ובדרך הספציפית המתאימה להם. עיקרון זה נסמך על הנוירופדגוגיה, שמטרתה המרכזית היא גיבוש שיטות למידה אפקטיביות יותר, שבסיסן ברעיון, כי למידה יעילה מתרחשת מתוך התאמת תהליך הלמידה לתהליכי עיבוד המידע המתרחשים במוחו של הלומד, ומתייחסת לידע הקודם, שעליו מתבסס הידע החדש. בהתאם לכך, מתייחסת ההוראה הדיפרנציאלית למתן הבחירה והאוטונומיה לתלמיד, להנגשת תכני הלמידה לכלל התלמידים, מתן אפשרות בחירת אופן העבודה ובחירת השותפים לה, עבודה בקבוצות משתנות המתחלקות על פי פרמטרים שונים (ביניהם – רמת הקושי, נושאי התוכן וכד' שהרכבן, אף הוא, משתנה מעת לעת, וכן הלאה.
סיכומו של דבר
בתהליך ההוראה המבדלת כל אחד מהתלמידים רוכש ידע חדש בהתבסס על הידע הקודם הקיים ברשותו, ולא על בסיס הידע הממוצע של שאר חבריו לכיתת הלימוד. על אף שההוראה הדיפרנציאלית עלולה להצטייר, בעיני מורים, כ"מאמץ" נוסף, בשורה התחתונה, היא הדרך הנכונה לספק לכל תלמיד ותלמידה את הדרך המתאימה ביותר ללמוד ולרכוש ידע.
